בושה

בושה

בעברית אנו נוהגים לומר "תתביישי לך" או "אין לו בושה" ומצד שני "אין הביישן למד". שימושים אלה מבחינים בין בושה חיובית- שהחברה מעודדת, לבושה שלילית שיצאה משליטה וכבר לא משרתת אותנו. מהי בושה? מתי היא בריאה? ומתי היא יוצאת משליטה?

אם נזכר בפעם האחרונה שחשנו בושה- אולי הדבר הראשון שיקפוץ לנו הוא שמדובר בתחושה לא נעימה, אבל למה היא מציפה אותנו?

הבושה מתעוררת כשאנחנו מרגישים חשיפת יתר, או במילים פשוטות- כשמרגישים ש'ראו לנו'. כשאחרים ראו משהו לא מקובל שעשינו או סתם משהו שמוציא אותנו לא טוב. כלומר, הבושה מתארת מנעד רגשי רחב- מתחושה מאוד קשה שעולה כשנתפסנו בקלקלתנו ועד הפדיחות הקטנות של היומיום (אליהם נתייחס הרבה פעמים עם המילה הקלילה יותר- מבוכה). כך או כך, נראה שיש קשר בין בושה במובן הרחב, למבט של האחר- כשאנחנו מתביישים, אנחנו רוצים דווקא לא להיראות ואפילו להעלם.

הבושה אמנם לא נעימה, אבל מאוד חשובה. היא מעידה על מודעות- על כך שאנחנו יכולים לראות את עצמנו כאילו דרך עיני האחר- זו בדיוק המשמעות של רפלקסיה. יש לה גם חשיבות חברתית רבה- היא מעודדת עמידה בחוקים ובנורמות ויכולה להועיל למערכות היחסים שלנו. חשבו על ילד שמכסה את הפנים עם הידיים מבושה. כשאינו יכול להסיט מעליו את מבטם של אחרים- הוא חוסם את עיניו שלו. מצד אחד הוא 'מתחבא' ומצד שני חושף את הפגיעות שלו וכמו מבקש- אל תכעסו עלי, אני כבר מתבייש לבד. גילויי בושה ומבוכה יכולים להיות גם אסטרטגיה- נכונות להיחשף צורה כנה יכולה לרתום ולעורר אמפתיה.

בושה שיוצאת משליטה היא כזו שחוששת לחשוף את הפגיעות והחולשות עד כדי כך שהיא מונעת מאתנו לצמוח ולהשתפר. ממש ככוונת הביטוי: אין הביישן למד.
מידה בריאה של בושה- נעוצה ביכולת לקבל את חולשתנו ומתוך כך לתת להן להראות. המוכנות הזאת היא מקור לתקשורת אותנטית ופתח לצמיחה, יצירתיות ועמידות נפשית.

אז איך נוכל לסגל לעצמנו מידה בריאה של בושה? נאפשר לעצמנו להיחשף ולהראות פגיעות ולצד זאת נעז לנסות, לשפר ולצמוח. נקודה למחשבה…