אבנים מתגלגלות

בגרסה המקובלת למיתוס של סיזיפוס הוא נתפס כמסכן,
כי לגלגל סלע במעלה הגבעה בכל יום מחדש, רק כדי שיפילו אותה ויגלגלו חזרה מטה – נשמע בלתי נסבל.
אבל האם הוא באמת סובל?
אם נחשוב על זה לרגע, יש משהו משחרר בלעשות דבר מסוים, מבלי לצפות ממנו להיות משהו אחר.
מתי אנחנו מרגישים שפעולה היא סיזיפית? כשנדמה לנו שהיא מיותרת?
כשאנחנו לא רואים את הערך שבה? או כשהיא לא גורמת לנו לניצוץ בלב?

יכול להיות שפשוט מכווץ אותנו לפעמים לחיות בתחושה ובתודעה שיש איזשהו מימוש וייעוד שאנחנו צריכים למצוא, ואולי מפספסים?
סביר להניח שגם אם נשתתף בפרויקט שלא נראה איך אנחנו באים בו לידי ביטוי, או שיש לו ערך,
כנראה נחוש בו פחות הגשמה עצמית. ושכל פעולה במסגרת התעסקות כזו תרוקן אותנו אנרגטית ותרגיש "סיזיפית".

יכול להיות ששווה לבחון את היעד ותחושת הייעוד בעיניים חדשות?
במקום להתמקד בתסכול שבמטלות והעיסוקים בחיינו, נחשוב פשוט איך אנחנו רוצים להרגיש בהם, ולא רק במה אנחנו מבצעים במהלכם?
אולי שווה להקדיש תשומת לב לתחושות שלנו במהלך הפעולות, ולשאול את עצמנו, האם יש לנו דרך להשפיע עליהן מבלי לשנות את הפעולה עצמה? נקודה למחשבה