הורות מודעת

נהוג לומר על ילדים שהמוח שלהם הוא כמו ספוג. בהיעדר הפילטר של יכולת השיפוט, שמתפתח מאוחר יותר בבגרותם, מידע זורם לתוכם בחופשיות ופשוט נספג, ונספג, ונספג… נראה שהם מסוגלים ללמוד במהירות מדהימה כמויות עצומות של אינפורמציה, שמעצבת את נפשם ודמותם כחומר ביד היוצר.
והיוצר? כאן אנחנו נכנסים לתמונה. גם כשאנחנו לא מלמדים אותם בצורה ישירה ומכוונת – ההתנהגות, המעשים והמילים שלנו- מהווים עבורם בית ספר ראשוני החורט בהם את שיעוריו. מאיתנו הם לומדים איזה בני אדם הם יגדלו להיות.

ומשום שנפלה בחלקנו הזכות או החובה לשמש כמודל לחיקוי, שווה לשאול מהו אותו מודל שנרצה להוות עבורם? ואולי בכלל זהו מודל לאדם שהיינו רוצים להיות בעצמנו?
עד כאן, המסר הזה בוודאי מוכר ונשמע פעמים רבות בעבר ועדיין נרצה להתעכב ולחזור עליו. חזרה שלא באה לחדש אלא לחזק, היא יכולה לסייע לנו לשמור על התלם גם כשאנחנו קצת שוכחים וגולשים לשוליים (בוודאי עכשיו, אחרי החופש הגדול ולפני החגים, זמנים קלאסיים ליציאה מאיזון).

אז ברשותכם, נחזור לרעיון המודל לחיקוי ונקדיש עוד רגע למשמעות של הדברים. המודל הזה, הלא מורכב מאינספור פעולות שאנו עושים בכל רגע ורגע. ומאחורי כל פעולה, עומדת בחירה. נוכחות ברגע, מובילה לבחירה מודעת ויכולה לסייע לנו להפוך לאותו אדם או מודל לחיקוי שהיינו רוצים להיות, בכל פעם מחדש. זו אולי המשמעות הכי מיידית ויומיומית של הורות מודעת, הורות שמתחילה במודעות לרגע הזה.
"היו השינוי שאתם רוצים לראות בעולם", נהוג לומר. כשחושבים על דורות העתיד המתעצבים על ידי מעשינו, משמעות האמירה מתעצמת אף יותר. ילדנו הופכים להיות מעין "מכפילי כוח" של ההשפעה שלנו על העולם, כמו מראה המשקפת לנו את מעשינו מצד אחד, אך גם מכפילה אותם, ואת ההד שהם יוצרים בעולם.

ואיזה רגע טוב יותר מהרגע הזה כדי להזכיר לעצמנו לשאול ולבחור איזה בני אדם היינו רוצים להיות בעולם? איזה מודל חיקוי היינו רוצים לשמש? ומהו השינוי והכוח שהיינו רוצים להכפיל בעולם? נקודה למחשבה.