היופי בעיני המתבוננ.ת?

אפשר להודות שכולנו מכירים את הרגע הזה בו מצלמים או מצטלמים.
פעם (ויש כאלה שמצלמים ככה גם היום) התמונות היו מצולמות בסרט פילם, ויכולנו לצפות בהן רק לאחר פיתוח. זוכרים? וכשהתמונות האלה היו חוזרות ממעבדת הצילום, הן לא תמיד היו מושלמות.
והיום? כמעט לכל אחד ואחת יש מכשיר נייד עם מצלמה. חלקנו מצטלמים יותר, וחלקנו פחות.
אבל מה עם הרגעים שאחרי?

לפעמים אנחנו יושבים ועוברים על תמונות מחופשה, אירוע, או סתם מפגש יומיומי, ותוהים: מה לבשנו? איך עיצבנו את השיער? ועוד ועוד שאלות או בקיצור, מבררים: האם זו "תמונה טובה"?
ובכלל, מה הופך תמונה לטובה? אם אנחנו "יפים" בה? זו תחרות יופי? או שהיא בכלל נבחנת במדדי לייקים ברשתות? כל פעם שאנחנו מצטלמים התמונה שלנו צריכה לעמוד בסטנדרטים של מסגור לסלון או החלפתה לתמונת פרופיל?
יכול להיות שאנחנו שוכחים לפעמים שתמונה היא מזכרת מרגע? ושיש הרבה רגעים מיוחדים ולא בהכרח פוטוגניים להנציח? די מקובל לחייך בתמונות, אבל תמונות ילדות מרוחים ברוטב, התבגרות בעיצומו של מסע, או אפילו באמצע נגינה, ריקוד או שירה, יכולות להחזיר אותנו לרגעי קסם פחות מפולטרים ואפילו נדירים.

ואם נלך אפילו למעוז ה"תמונות הטובות" גם בהצגות ובהפקות האופנה הגדולות ביותר, לפעמים התמונות היותר מעניינות, הן דווקא אלה שנחתכו בעריכה, שנלקחו מאחורי הקלעים.
אולי כדאי שבפעם הבאה שאנחנו מצטלמים או מצלמים, נשאל את עצמנו אם הרגע שבה טוב בעינינו?
אם עדיף שנשמור את התמונה כמזכרת מרגע שגדול מהאסתטיקה שלו?
שאולי מאוחר יותר בחיינו נצחק מהפרצוף המגוחך שעשינו ונזכור פשוט כמה נהנינו? נקודה למחשבה.