על פגמים ושלמות
על פגמים ושלמות
למה חשוב לנו להיות מושלמים? ובכלל, האם שלמות כמו שאנו מדמיינים אותה קיימת בפועל?
אפלטון דיבר על האידאה, כלומר טענה שאומרת שלכל דבר שקיים בעולם יש איזושהי תכנית-מקור רעיונית שמתארת את הצורה המושלמת שלו, מעין רעיון מופשט שמציג את הגרסה האידאלית, לעומת מה שיש בפועל. כך למשל, בעולם האידאות יש את אב-הטיפוס המושלם של צלחת, ואילו בעולם שלנו יש אינספור וריאציות של צלחות.
אחד הרעיונות שנגזרו מהתורה הזו הוא שכל דבר צריך לשאוף לאידאה שלו. אבל איך יודעים מהי הצלחת המושלמת? מי קובע את ההגדרות של שלמות?
צלחת היא המקרה הפשוט. כששואלים את השאלות הללו לגבי בני אדם, דילמות של מידות הופכות לדילמות של מוסר. מדוע? כי כשקושרים שונות עם התרחקות מהאידאה, כל מאפיין ייחודי שלנו יכול להיתפס כפגם. השיער שלנו, מבנה הגוף, נטיות האישיות וכן הלאה.
אז אם אנחנו לא יכולים לדעת מה באמת הגרסה המושלמת, הרי שאין לשלמות כל משמעות. אם כך, מדוע אנחנו עדיין שואפים לשם? האם "הפגמים" שלנו הם באמת סטייה מהשלמות, או פשוט מצב הוויה אחד מיני רבים אפשריים?
בתרבות היפנית מביטים אחרת על פגמים. פילוסופיית הקינטסוגי מסבירה כי כאשר משהו נשבר ונפגם, השינוי הופך להיות חלק ממנו, נקודת ציון היסטורית בייחודיות שלו. מהרעיון הזה נגזרת אמנות הדבקת שברים בדבק מהול באבקת זהב. הצלחת המושלמת שנשברה מקבלת עיטורים – עורקי זהב שממלאים אותה בסדקים.
התרבות שלנו מלמדת אותנו להעריך את החידוש והחדש, ובמידה של צדק. פגם נתפס כירידה בפונקציונליות של חפצים. אבל מלבד העובדה שחלק מהחפצים אפשר לתקן או לעשות להם הסבה, בני אדם אינם חפצים. האם גישת החידוש מתאימה גם לנו, או שאולי אפשר להתבונן בעצמנו מנקודת מבט 'קינטסוגית'?