על משברים והתגייסות נפשית

אם בתחילת תקופת הקורונה ניתן היה למצוא תגובות שונות ומגוונות למצב, כולל כאלו שברכו על רווחים בלתי צפויים שהתקופה הביאה, בעת האחרונה קולם של אלו הולך ומתמעט.

בתחילתו של המשבר, איכשהו היה קל יותר. אומנם, לא היו בנמצא פתרונות מסודרים (לימודים מקוונים, מערכי שליחויות סדורים וכו') ולמרות זאת הצלחנו (מי יותר ומי פחות) לבסס שגרה חדשה ולהתגייס למאמץ. הפרדוקס הגדול הוא שעל אף שהמציאות סביבנו הצליחה להתאים עצמה לנסיבות, יש יותר ויותר שירותים מונגשים לעתות קורונה, ועל אף האופי הסתגלני בסה"כ של בני האדם, נראה כי רבים חווים רגרסיה ביכולת להתמודד עם המצב המתמשך, על פני השלמה.

אז מבלי להיכנס לגורמים והסיבות שהביאו לדילול רמות המוטיבציה שלנו להתגייס למשימה, נשאל רק האם יש דרך לעזור לעצמנו להחזיר כוחות?

"כשרוצים להיכנס לכושר, לפעמים פשוט צריך ללבוש בגדי נוחים ולנעול נעלי ספורט" (מאמנת כושר במועדון ספורט מקומי).

לסביבה החיצונית שלנו יש הרבה יותר השפעה על החוויה הפנימית ועל התנהגותנו ממה שהיינו מנחשים. עם הירידה במוטיבציה הפנימית לרוב גם הסביבה החיצונית שלנו נפגמת וסובלת מהזנחה. אולם אותה הרבה יותר קל להשיב באמצעות פעולות חיצוניות. אלו יכולות להיות קשורות לסביבת המגורים שלנו, לסביבת העבודה, לנראות שלנו או לבחירות התזונתיות… לפעמים כשההוויה שלנו (ה- being) בשפל, דווקא העשייה (ה – doing) יכולה להציל את המצב.

וכשחושבים על זה, לפעמים צריך להניח את השאלות העמוקות והניתוחים בפסיכולוגיסטיים בצד ופשוט לקחת תרסיס ספריי טוב ולהתחיל לנקות את השיש במטבח.

נקודה למחשבה.