האם שוקולד הוא רק שוקולד?

בכבש השישה עשר כתוב שבסוף רמת גן יש מקום מיוחד בו אפשר לעמוד ולהריח שוקולד.
המקום הזה כבר לא שם, אבל בלב של לא מעט אנשים הוא קיים לנצח.
חשבתם פעם מה יש במתוק הזה שמושך אליו הרבה אנשים בכל הגילים עד היום?

מכירים אנשים שלא אוהבים שוקולד? ומה איתכם?
בני אדם שונים אחד מהשני. אפילו באכילת שוקולד: חלקנו אוכלים אותו לאט-לאט, וחלק חוטפים.
ושוקולד לבן? נחשב לשוקולד או לא? וזה שגילו זן שוקולד רובי ורוד לפני כמה שנים?
ואלו שמעדיפים אחוז מוצקי קקאו גבוה במיוחד בחפיסת שלהם?

נגיד מה שנגיד על שוקולד, אי אפשר להתעלם מיחסי האהבה-סלידה שלנו כלפי הפיתוי המתוק.
לצד אפקט ה"היי" הרגעי והמוכר (ונפילתו) שמתקבל מצריכת הסוכר, אנחנו מתחברים בביס אחד גם לרגש עמוק ונוסטלגי, צוללים למקום החם, המשחרר והמפנק בילדות.
לפעמים אנחנו מרגישים שנכנענו כשאנחנו מתפתים אליו, ויש רגעים שפשוט טוב לנו מעצם זה שהרשינו לעצמנו להתיילד, לשחרר ולהתמסר להנאה קטנה ומתוקה.

השאלה הבאמת מעניינת כאן היא כנראה – האם שוקולד הוא רק שוקולד?
מה נותן למאכל הייחודי (יש שיאמרו – ממתק) את כוחו?
האם האסוציאציה החברתית שלו כ"חטא מענג" הופכת אותו נחשק יותר בעיננו?
ובעיקר, אם נקדיש רגע של מחשבה לשאלה על מה מבוססת הבחירה שלנו, אולי חלק מכוחו וקסמו של השוקולד יתפוגג?
נקודה מתוקה למחשבה.