על שפע ובחירה

על שפע ובחירה

כמה שירים הכרת?
או שאולי נשאל אחרת – כמה שירים עוד לא שמעת?
שיטוט בגוגל חשף אותנו לנתון המדהים הבא: הקצב השנתי של הוצאת שירים חדשים נע בין אחד בדקה לאחד בשנייה. תנו לזה רגע לחלחל, מדי שנייה עד דקה ביום –
מגיח לאוויר העולם שיר חדש.

עשרות מיליוני שירים חדשים יוצאים לעולם בשנה, חוץ מאלה שקיימים ועוד לא שמעת,
ואם ביקשת לגלות מוזיקה חדשה, קשה להימנע מהתמיהה: מאיפה להתחיל?
זה קורה בתחומים רבים נוספים: סדרות וסרטים, פודקאסטים, מקומות בילוי, מלונות, מותגי ביגוד ומזון, ופעילויות ספורטיביות… מה שמוביל לתחושה של שטפון, שלא מאפשר לברוח לפינה מקורה ממבול האפשרויות.
מסתמן שמרוב ריבוי, משימת החיפוש והגילוי, התדרדרה לכדי מטלה מתישה ששואבת יותר מדי זמן ואנרגיה.

לבחור מה להזמין לאכול, לוקח לך יותר זמן מהמשלוח והאכילה גם יחד.
וכמה פעמים מצאת עצמך במצוד אחר סדרה, והתגלגלת לשיטוט של שעה (ויותר), רק כדי לצפות בסוף בפרק של 45 דקות?

הייאוש שעולה מהפער בין המטרה לדרך החתחתים המופרכת אליה, כנראה מסמן את הנקודה שבה הריבוי הופך למיותר, והשפע הופך להצפה.
אמנם אפליקציות שונות, ממוזיקה ועד אוכל, מציעות לך להיעזר באלגוריתם ה"נבחר במקומך" שלהן, שלומד את הטעם שלך בשאיפה לחקות ולחסוך ממך את ייסורי השיטוט, אבל כמה מדויקים ויעילים האלגוריתמים האלה? היעילות היא בעיני המתבונן, או המאזינה.

ההקלה שמציפה אותך מתוקף פתרון ה-"נבחר במקומך" (או אפילו מהמחשבה עליו), מעוררת תמיהה איך הגעת להפקיר את חדוות החיפוש, והעברת לטלוויזיה את היכולת לבחור עבורך במה לצפות?
ואולי בכל זאת קיימת דרך לאזן בין שמירה על שפע ועידוד חופש חיפוש,
לבין היכולת לבחור בצורה מדויקת ופשוטה?
לא מן הנמנע שהתשובה נמצאת בינך לבין סביבתך, באלמנט האנושי.
למשל, בהמלצות אישיות.

כשאדם מוערך, או כשתוכנית רדיו אהובה חושפת אותך לשיר חדש, הבעת האמון שלך בו גבוהה יחסית לזו שאלגוריתם שרק מזהה דפוסי שימוש שלך – טרם הפליא לספק לך.
המלצה טומנת בחובה מעין הבטחה שמי ששמע את המוזיקה שבחר לחלוק איתך, ערב לה, ומסוגל לשתף אותך בתחושותיו לגביה.

מה אם במקום להאציל סמכויות לאלגוריתמים ממוחשבים,
חופש הבחירה ישותף בינך לבין שאר האנשים?